יום שבת, 9 בפברואר 2013

אורן ואלון

שנים עברו מאז אלון, ואחריו אחיו אורן, היו ילדים, אחרי אבחון, שהייתי מנחה לתכנית התערבות ABA שלהם.
הם היו בין הראשונים. אמא שלהם, גל, הייתה כלביאה הנלחמת על עתיד ילדיה. והיא לא חדלה להלחם על כך אף רגע מאז. עכשיו הוזמנתי לפגוש אותם שוב, בוגרים. היתה זו זכות גדולה.
באתי בבוקר, ומצאתי את שניהם באימון בוקר שגרתי, אימון כושר.
שניהם גברים צעירים, בני עשרים ומעט יותר, חסונים וחטובים, עשו סדרת תרגול שלא מביישת חיילים בכושר קרבי.
למי שרוצה לראות בעצמו- יש תמונות וסרטונים באתר:
http://www.facebook.com/etgar.shiluv/photos_albums
עולה מהמפגש המרגש האמת שחייבים לדעת: בעבודה קשה ולא נגמרת, לאורך כל היום וכל הימים, אפשר להגיע עם הילדים/הבחורים לתפקוד נפלא, כל אחד ברמתו. בלי לוותר על יעדים, בלי לוותר על תרגול, בלי לוותר על התנהגות למופת. בלי לוותר על אהבה גדולה.
אבל היקף ההשקעה צריך להיות אדיר. כל עוד צריך, וצריך, יש ליווי רציף של סיוע ואימון, יחידני, בכל סביבה, כל הזמן.
לצערי הדבר אינו ניתן על ידי החברה התומכת (המדינה, משרד החינוך , משרד הבריאות או הרווחה....) ומתאפשר רק לחלק מן ההורים.  וכשהליווי ניתן הוא צריך להיות מקצועי מאד, מוקפד ונכון. בקיצור, מה שנקרא טיפול ABA......
וההבדל הדרמטי הוא בין ביקור אצל גל ואלון, ובין ביקור במעון לילדים אוטיסטים, צעירים בני 3 בערך, שבו התקצוב מאפשר רק שעה (כמעט) של עבודה יחידנית-פרטנית ביום!! עם היקף כזה אי אפשר להגיע להישגים שאפשר להגיע באימון אינטנסיבי.
והפער זועק!
מקווה לזכות לראות עוד בוגרים שמגיעים אל המיטב שבהם,
גם אם הם היום רק בני שנתיים. אז מה אם זה יהיה ב 2033, ואני אחגוג שמונים.......