יום חמישי, 24 בפברואר 2011

חיזוקים במשפחה

אחד הדברים הקשים לנו זה לחזק בתוך המשפחה. בסביבה הביתית גם אני  "מרשה לעצמי" , או למעשה מוצא את עצמי, להעביר ביקורת לא פחות , (אולי יותר?) מאשר לחזק. ולכן כל כך בולט הסיפור הבא אותו שלחה לי אם לילד על הספקטרום...בתפקוד מאד גבוה. להלן ציטוט:
"רציתי גם לשתף אותך במשהו אישי - אתמול הילדים שלי עזרו לי מאוד (ע. ערך שולחן, ה. וי. הכינו חביתות וא. סידר את החדר צעצועים) אני כמובן חיזקתי אותם בהתלהבות יתר, ואז ע. הכריז , ואני מצטטת: "כמו שמיכאל בן צבי אומר חיזוק חיובי זה מאוד חשוב!"
שיעשע אותי שהוא זיהה שזה מה שאני עושה וישר קישר את זה איתך." סוף ציטוט......
אנחנו צריכים כל חיינו להצמד לעיקר- והוא, שחיזוקים חיוביים הם ליבו של תהליך החינוך, השינוי והצמיחה של כל אדם. בין צפופים, או דלילים, בין ראשוניים או מילוליים וחברתיים- הם שמבטיחים יחסי אנוש של שמחה, תמיכה, התפתחות וביטחון.
אז זו היתה לנו דוגמא- שאפשר גם בבית, ובגדול!!!
אמשיך להשתדל. ואתם?

יום שישי, 18 בפברואר 2011

תמונות וארץ זרה

כתבתי על פסק הזמן לטיול, כתבתי על הבוץ וליקחו. עכשיו נשארו זכרונות ותמונות.
והנה לתמונות יש עוד תפקיד מלבד לאפשר להיזכר ולתעד.
הן הופכות בקלות ל"מחזקים"!!
בסוף שעור במכללה- אפשר להראות כמה תמונות, והרי לכם פרס על שעור עם הקשבה ומעורבות.
וגם בסוף סדנא בארץ זרה אפשר לחזק בסדרת תמונות מארץ הקודש... לא צריך הרבה בשביל להפוך משהו למחזק.  תזמן אותו נכון, הבא אותו במקום פעילות פחות אטרקטיבית- וכבר יש לך ערך מחזק.

ובאותה ארץ זרה, יש ילד יפה ואוטיסט, שנמצא משולב בכיתה א רגילה. והבנות שבינהן הוא יושב מקבלות ממנו חיבוקים וליטופים שרובם סביב משחק בשערן הגולש. הן נהנות, והוא נהנה. וכך פעמים רבות במקום להיות עסוק בשעור ובמשימות שבו, הוא עסוק בבנות ובשערן.
האם הוא דומה לגברים רבים, שעסוקים בעניינים כגון אלו יתר על המידה?
לא. הוא במקום אחר, בו אין כללי מותר ואסור, אין הבנת גבולות הגוף והפרטיות, ואין עיסוק במשימות אלא "מועסקות" בגירוי תחושתי, הגובר על דברים אחרים בסביבתו. לא ירחק היום והן ידחו אותו מעליהן.
לא היתה בררה טובה אלא להפעיל תכנית שמטרתה הברורה- הפסקה מלאה של ליטופי בנות ושיערן הגולש, יפות וחביבות ככל שיהיו.....והתחליפים? תחשבו לבד...
שבוע טוב!

יום ראשון, 13 בפברואר 2011

שילוב

סרט דקומנטרי בערוץ אחד (Including Samuel.) אחד משלנו, לפי השמות. (הילדים סמואל ואיזיה (שמואל וישעיהו), ההורים בטסי ודן, משפחת חביב). סמואל הצעיר - ילד יפה עם שיתוק מוחין. מאבק ארוך, מרגש ונותן השראה, לשילובו כשווה במערכת החינוך הרגילה, על אף מגבלות גופניות קשות מאד. ועל כמה ילדים, בנים ובנות אחרים, בתסמונות דאון סנדרום, ואוטיזם, משולבים בכיתות רגילות.
על הערך המוסרי-חינוכי שבזה, על התרומה שבזה, על המחיר של זה, ועל קושי.
אני חסיד גדול של שילוב, וליוותי ילדים רבים אל השילוב. ורבים משולבים, מאז ולאורך שנים.
מודע מאד לזכות שיש לילדים להיות בין הילדים הרגילים. וגם לזכותם של הילדים הרגילים להיות משלבים.
אם זאת, הסרט התעלם מהצד האחר של הסוגיה.
על זכותם של הילדים שלא להיות משולבים. על זכותם להיות בין שווים באמת, ילדים כמותם. לא להיות תחת הדרישה הקשה מדי "כמו כולם", שלא לסבול את ההצקות, ההשפלות, חוסר ההצלחה. ויש גם כאלו למכביר.
אין למתוח את תהשילוב עד למקומות שהילד המשולב סובל, אינו שמח בשילוב, וגם אינו מתקדם בגינו.
רק השבוע קראתי צ'אט שקיבלתי מג., ילד משולב שכותב אלי. על ילד מילדי הכיתה שאמר לכל ילדי הכיתה שלא לדבר איתו, ולא לענות לו. כמה זה קשה לו.
אז אם ג. ירצה יום אחד להפסיק את השילוב- אני אחשוב שזו זכותו המלאה.
ולהורים שרוצים מלכתחילה לחסוך מסלול כזה- גם להם ישנה הזכות. לשקול את הסביר, התנאים, והיכולות- ולהעדיף, בצדק, חינוך מיוחד.

יום ראשון, 6 בפברואר 2011

הבוץ

הליכה בשביל ישראל במהלך גשם ואחריו משמעה - בוץ. הרבה בוץ. וזה מה שפגשנו.
יש בה מקומות שהם בוץ עמוק חלקלק. כך למשל הדרכים בחבל לכיש, בין כרמי הענבים, ובין שדות החיטה של הנגב הצפוני.
כדי להתקדם מחפשים ההולכים כל הזמן את שולי השביל, פסי העשב הירוק, בורחים משלוליות למקום בו נראה שהקרקע פחות ספוגה.
הרגלים כבדות ממשקולות הבוץ על הנעליים.
אבל למה אני מספר את כל זה?
כי גם בזה יש משל.
לפעמים חלק ממסלול החיים הוא דידוש בבוץ, עמוק או שטחי, חלקלק או כבד. וצריך הרבה סבלנות כדי לעבור את הקטע הזה, והוא יכול להיות ארוך בקילומטרים או שנים.
בשביל לעבור אותו צריך נחישות, ומקלות הליכה (אמצעים להיעזר בם) ושותף לשביל (לבד קשה יותר), מטרה מוגדרת (להגיע אליה בסוף היום), וויתורים לפעמים (כשהמצב קשה יושבים תחת גג באיזה מקום), או מקצרים מסלול.
וכשאתה בבוץ בקצב הליכה- עוברים להם לפתע כמה "האמרים" (רכבי השטח הצבאיים), שמחליקים להם בבוץ בקלות, ומשאירים חריצים ודרך יותר בוצית. אילו כמו האנשים ש"הולך להם חלק". ואתה לרגע מקנא...אבל לא, אין במה לקנא. מי שלא הלך בבוץ, ולא נרטב בגשם, ולא התאמץ- גם הרגשתו בסוף היום חסרה משהו. והרי גם להם מחכה הבוץ בקטע אחר של החיים...
אז לצאת מהבוץ זה הדבר הנקרא "הישג אישי" "השלמת מטרה". הדרך פנויה......