יום שישי, 30 בדצמבר 2011

שנה מסתיימת ונפתחת

אמנם בלי "ראש-השנה"- אבל בכל אופן, מחליפים קידומת- ומתחילה 2012.
אז קודם כל קצת סטיסטיקה- את הבלוג קוראים/ות (רק) עשרות בודדות, ויש כ 150 כניסות בחודש. ובשביל לשמר את זה כבלוג פעיל צריך להרחיב מעגל קוראים. (רק חיזוקים משמרים התנהגות....) וזה בלי לכתוב על פוליטיקה, בלי רכילויות, בלי סקס. רק על התנהגויות אנוש- וניתוחם כמנתח התנהגות.
אז אם נראה לכם- העיברו לינק לחברים ברשימה שלכם- ואולי יצטרפו קוראים/ות נוספים.
ובשביל להיות יותר אינטראקטיביים- צריך להכנס דרך גוגל כרום. שם אפשר להגיב בקלות. ואם יעלה מלפני- אולי עוד השנה אעביר אותו לפלטפורמה אחרת, מתאימה יותר....
ומה היה לנו השנה?
כהורים- ילדינו גדלו/התבגרו לנגד עיננו. כל אחד וילדו, ילדתו- ילדיו. והתנהגותם משתנה, בהתאם למעל החיים, לגיל, ולסביבתם. ולאילו שילדיהם "מיוחדים"- עוד שנה שמנסים לקדם , לפתור בעיות, להכין לחיים.
ולי יש  גם מעגל של "סבאות" (מעבר להמשך אבהות, בכל גיל)- שגם היא מתפתחת עם צמיחתם של נכדים. למשל כבר אפשר שאלך עם יובל לטיול בשמורה, ברגל, הלוך ושוב, ונלמד את צמחי העונה, בדרך לגן המשחקים....
כבני זוג- אם כבר יש לנו כאלו, או עם הזמניים- הרי חיינו איתם שנה של שיתוף, עברנו מעלות ומורדות, ימי קירבה וריחוק, ולוואי והיתה בהם לכולכם גם מידה של אהבה!
כעובדים- עברה עוד שנה שכל אחד/ת מנסה בה להתקדם ולקדם, את עצמו ואת תפקידו, את השתכרותו ואת הסיפוק שהוא מפיק/ה. לי זו היתה שנת ההרצה של מרכז מטר"ה- שאפשר לסכם בהצלחה. התרחבנו לפרוייקטים רבים, ועובדים איתנו מנתחי התנהגות ותראפיסטים לא מעטים. והפגישות החודשיות נעשו דבר שבשיגרה, כאילו שיש בהן עניין למשתתפים.
ואיך היתה השנה שלכם?
אז שתהיה שוב- שנה טובה. (ולקרן שותפתי- מזל טוב להולדת בנה הבכור!!)
מיכאל

יום ראשון, 18 בדצמבר 2011

הליכה או שביתה

נתקלתי שוב בילדה, ולא המקרה הראשון, שאינה "מוכנה" ללכת עם הוריה, אפילו הליכה קצרה , מחוץ לבית, והם נאלצים להשתמש בעגלה, אף שהיא בת 7.....
נכון, זה מאפיין אוכלוסיות מיוחדות, ולא יקרה עם ילד רגיל.
אבל העקרון מאחורי זה הוא מוכר ורגיל.
בשבת כשטיילתי עם נכדי הקטן, היה צריך גם לחזור את הדרך מגן המשחקים שבשמורה. והדרך לא קצרה כל כך.
והוא עייף.
והיו כמה נסיונות ל"סחוט" ממסבא ויתור על ההליכה הזו. מזל שלא היתה אלטרנטיבה, ולא הצעתי את הגב שלי לסחיבה, אז אחרי כמה המתנות שקטות (נשב כאן וננוח קצת. תאכל משהו ויהיה לך כוח להמשיך...) הלכנו עד לאוטו כמו גדולים.
אבל כשאין זמן, וההתנהגות היא הישתרעות על המדרכה- הרבה הורים לא ממתינים, ומחזקים את הסרוב ללכת, בכך שלוקחים ילד על ידיים.
פעם אחת וכמה פעמים לא נורא- אבל הורים חייבים להגיע לאותה פעם שבה לא מוותרים, ויש זמן, ומחכים בסבלנות עד שהילד יקום ויתחיל ללכת.....
וזה מאד חשוב גם לילדים עם מוגבלות.
ולאותה ילדה- נכין תכנית התערבות מסודרת, וגם היא תלך יפה ברחוב!!!
שבוע טוב

יום חמישי, 8 בדצמבר 2011

עכבר בדרכים

נסענו, יום חמישי אחר הצהריים, בדרך חזרה מהדרום (השבעת טירונית בצבא....). וכבר בדרך אמרו ברדיו שיש חסימה בכביש 6. (גם ב waze רואים שחור...) אמרנו- נברח לכביש אחד...או אולי נעבור את החסימה דרך שוהם אלעד ונחזור לכביש 6?? אבל כשרואים את הפקק במחלף דניאל- רואים שגם לירידה למודיעין שוהם כבר עומס גדול, אז יורדים לכביש 1. נראה פנוי! נוסעים, אבל--- עומס משפירים ועד בכלל צפונה!!!. אז אולי נברח ימינה?- פונים לעקוף דרך יהוד למסובים. אבל אז עומס על צומת יהוד! כמובן-אך  ימינה פנוי, נברח ונחזור לכביש 6 דרך צומת הטייסים-נחלים. רעיון מצויין.... עד שמגיעים לעומס הבלתי נסבל של הטייסים- נחלים. מזכיר לכם משהו?
העכבר בתא הניסוי, מותנה שאדום- זה שוק חשמלי ברצפה...מהר מאד לומד לברוח למסלול הירוק. הירוק הופך אדום? זה כבר גירוי מבחין לאברסיה קרובה- ותנאי חיזוק שלילי מחזקים אותו על בריחה לאיזור הירוק. שוב ושוב הוא בורח מאדום לירוק, ומחוזק שלילית. עד שהתנאים משתנים, והבריחה אינה מביאה להפסקת השוק, אבוי, גם הירוק הוא תנאי שוק! אברסיה בכל כיוון!! ומה ההתנהגות אז? תוך זמן קצר-אדישות, קטטוניה.
זה כמעט קרה גם לנו. התחילו לעלות רעיונות: אולי נסטה הצידה, איזו תחנה, אולי מסעדה, נשב כמה שעות וניסע אחר כך. או נכנס למייל (למי שיש סמארטפון) נעסוק במשהו אחר ונתעלם מהנסיעה והזחילה....(חוץ מהנהג... אבל אני גם כן כבר אדיש...)  בדיחות רצות , "למה כולם נוסעים הביתה שלהם במקום לגור איפה שהם עובדים???"
אבל גם העכברים כמונו,  נורמליים. כשהשוק מפסיק, אחרי כמה דקות הם מתאוששים, ומתחילים לרוץ לאוכל, הביתה, כביש 6 פנוי...הגענו, יש תה ועוגה....
ואפשר להתפנות לכתוב חויות מתיבת סקינר של אלפי הנהגים.
ומותר האדם? איין.....
שבת שלום

יום רביעי, 23 בנובמבר 2011

לקראת כנס בספרד- על ילדים עם פיגור.

בכנס שמתחיל הערב בגרנדה שבספרד (כן , אני אהיה שם, תכף אעלה לטיסה), אציג תוצאות המחקר הקטן שעשינו (ד"ר שערץ ואנכי). בדקנו מה אפשר להשיג בתכנית ABA אינטנסיבית, כמו זו שמפעילים עם אוטיסטים, כאשר מפעילים אותה עם ילדים שמאובחנים באיחור התפתחותי כללי (פיגור). המסקנה שלנו, בקטן וראשוני בלבד (3 ילדים קטנים), היא שגם ילדים כאלו, אם מטופלים בגיל צעיר באינטנסיביות (אנחנו הפעלנו רק 20 שעות בערך) הם מתקדמים מאד יפה, ועוברים לפעמים יותר מעשר נקודות במבחן אינטליגנציה כללית. זה משמעותי. זה יכול לשנות מפיגור בינוני לקל...זה יכול להביא לתפקוד יפה!. אז למה לא נותנים טיפול כזה גם לילדים כאלו? כי עוד לא הוכח שכדאי. ועכשיו אולי התחלנו להראות זאת. ומקווה שלא נתבדה.
וזה נחמד לעבוד איתם לא פחות...
יכלו להיות שבעתיד הלא רחוק, ילדים כאלו יזכו להרבה יותר מאשר להעביר את זמנם בגנים ומעונות שכמות האימון שהם מקבלים בהם כל לך מצומצמת.
בהצלחה לאותם ילדים.
מיכאל

יום שישי, 18 בנובמבר 2011

שגיאות

אנשים עושים גם שטויות.
בכל תחום ובכל מקצוע אתה מוצא התנהגות מלאה ב"שגיאות".
השיחה התחילה כשראינו "בושה ארכיטקטונית"- בית על צלע ההר , במקום עם נוף נהדר, שעוצב בצורה כל כך לא מכבדת, לא אסטית, סתם גוש מדורג של קוביות חסרות חן. איך ארכיטקט עושה שטות כזו? בצבעים כאלו? בעיניו זה יפה?
ואיך מהנדס עושה שטות בתכנון של צומת? איך איש תכנה עושה שטות בתכנה שגורמת לבאג כל כך קשה לפיצוח? איך מורה בבית הספר עושה שטות ומתנהגת כך מול תלמיד?
מהצד זה ברור- יש הרבה שטויות. אין מכך מנוס.
ישנו גם ההסבר של דן אריאלי, ("לא רציונלי ולא במקרה"...)- שהרי הרבה מאד (שלא לאמר כל...) החלטות והתנהגויות הן לא על רקע "רציונאלי".
אני מנסח זאת קצת אחרת.  גם על רקע רציונאלי- יש ויהיו שגיאות.
שגיאה היא בלתי נמנעת. עשיה מעצם טבעה היא לא מושלמת. אנשים הם לא משהו מושלם. אנחנו רק "מתנהגים". ויש תנאים המביאים להתנהג כך ואחרת. חלק מרצף עצום של התנהגויות יתבררו כלא מוצלחות. לרוב רק אחרי שהתוצאות כבר יתממשו.
לכן הפסקתי להתפלא משגיאות.
זה עוזר להיות סלחן יותר. אחרת אכעס על עושי השגיאות. על כולנו. יותר מדי פעמים.
עדיף להתמקד באותן פעמים שנראה כי דווקא נעשה דבר נכון!! ויש הרבה מקרים כאלו, גם כאלו.
ונקווה שהרוב יהיה בצד הנכון. לפחות השבוע הבא.
שבת שלום


יום שבת, 5 בנובמבר 2011

נחת- או בשביל מה כותבים ספר

אשתף אתכם בשמחה פשוטה, במה שבאמת עושה לי טוב:
היה שווה לכתוב את הספר (אוטיזם....) בשביל לקבל מכתב כזה, מאנשים שלא הכרתי. ולהלן ציטוט:
רצינו לומר תודה רבה על הספר והדיסק.
לפני כמה חודשים הזמנו ממך את הספר והדיסק ומאז שקיבלנו אותו, "נפתחו לנו העיניים" ואנו מפעילים תוכנית התנהגותית חלקית (לצערנו) עבור בננו.
ההתקדמות שול מפליאה ומדהימה.
נכון להיום אוצר המילים שלו הרבה מעל 200-300 מילים וכולל שמות עצם ופועלים. הוא מתחיל לדבר במשפטים קצרים בני 2-3 מילים.(אמנם הדיבור היזום שלו עדיין לוקה בחסר)
הוא שמח לאינטראקציה ושמח מאוד כשהמטפלים מגיעים. לאחרונה מתחיל לגלות עניין באחיות שלו ובחברת ילדים. ההענות שלו והקשב שלו גדלו מאוד.
לדברי כל הסובבים אותו מדובר "בילד אחר". (וכל זה ב4 חודשי עבודה!!)

הספר שווה את מישקלו בזהב!
תודה!

לא צריך להוסיף מילה
שיהיה שבוע טוב
מיכאל

יום שישי, 28 באוקטובר 2011

צער עולם

לפעמים המפגש עם הורים הוא מפגש עם צער עולם.
ואפילו אם הוא מרופד בהומור, בנחישות, באהבה אין קץ אל ילד.
 יש שיגידו גורל אכזר, יש שיגידו "איפה אלהים"?.....
כשהילד היחיד נפגע או פגוע (ולא משנה אם בלידה, מחיסון, בתסמונת גנטית) והקשיים בגידולו עצומים, הורסי איכות חיים.
כשמגדלים ילד כזה לבד, בלי אב ובן זוג תומך.
כשיש לו אח או אחות- אבל גם הם אוטיסטים או עם פגיעת התפתחות.....
ואנחנו מה? באים לסייע ופוגשים מציאות קשה. קורעת לב.
ולפעמים קצרה ידינו....
וצריך כוחות (כוחות נפש מותר להגיד? ביטוי לא התנהגותית בעליל...), כדי לתמוך במה שאפשר. להיות להם לעזר.
אני יוצא ממפגשים כאלו ולוקח אויר....
זה העולם...
שבת שלום
אחפש נושא שמח לפעם הבאה.....

יום שבת, 22 באוקטובר 2011

סבלים נפאלים

אחרי טרק/הליכה מאומצת בשבילי ההרים של נפאל, תחת פיסגת האוורסט ושאר שכניו גבוהי הפסגה- אי אפשר לכתוב על משהו מנותק מזה.
והיתה שם התנהגות אחת יוצאת דופן שקשה לתת לה הסבר. שתי התמונות שכאן הן קצה חוט להמחשה- כמה ואיך סוחבים בני האדם על גבם בשבילי ההימליה.

 גם אם יש בהמות משא שסוחבות לא פחות, הרי צריך הסבר כיצד זה בחבל ארץ זה של העולם מבצעים בני אדם, החל מגיל ילדות (ילדים מתאמנים על משקלים קטנים, אבל כבר כשהם בני 13 הם בטח עם חמישים ק"ג על הגב), התנהגות הובלה, סחיבת משאות, בהקיף עצום, בעליות וירידות אדירות ועל שבילים בלתי מתוקנים, סחיבה של ימים שלמים ורצופים. הכל מגיע על הגב למקומות אלו, אכסניות ומסעדות דרכים על הטרקים המפורסמים של נפאל. מקורות עץ, עד פחות בירה, ממלט ועד ביצים. מה הוא התמריץ המביא כמות עצימה של בני אדם לעסוק בכך? והתשובה הפשוטה שהם עניים מספיק כדי לעשות כל דבר שמשלמים עליו, לא מסבירה מספיק איך ולמה זה לא עברה ההובלה  לעדיפות של הובלה על גב בהמות. (יש סברה האומרת שיקר יותר להחזיק בהמת משא מאדם בהימליה...).
בכל אופן , כשקשה לנו במשימה כלשהי- אפשר להזכר שיש מי שסוחב עכשיו 100 קג על גבו במעלה ההימליה, מזיע , אך לא מקלל, מאזן את צעדיו, ומאמץ את שרירי עורפו (רצועת המשא העיקרית על הראש), ועולה עם משאו עד ליעד. ומקבל את שכרו הדל, וצלחת עם דאלבאט (אורז ועדשים), ויורד לקבל הובלה נוספת.....
שתהיה לנו שנה שמשאה לא יהיה כבד מדי ונגיע איתו עד ליעד....
מיכאל
ואני מזכיר לכם-אם תשתמשו בגוגל כרום תוכלו להגיב לבלוגים. והמשיכו להפיץ את קיומם לקוראים נוספים, אם מצאתם בהם עניין......

יום שבת, 17 בספטמבר 2011

השבוע ושבתו

מפרשת שבוע שעבר מצאנו: לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם:  הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ.
ותוספת שלי- לא תראה אשפת אחיך או בקבוקיו נופלים בדרך, והתעלמת מהם, הרם תרים אותם.
 
מחשבה אחרי מסלול הליכה במורד נחל יגור, ובו, כמו במסלולים כל כך רבים,- יש את אלו הזורקים במסלול את אשפתם מכל סוגיה- שקיות טרופית, בקבוקי מים ריקים, אריזות חטיפים למיניהם והרבה ניירות טישו....
וכך נריאת הארץ. ולכן צריך להפעיל על כולנו את המשפט הזה מפרשת שבוע שעבר.
לא לעשות חשבון מי זרק ושל מי זה. נתייחס לזה כמו לשלנו, לא נתעלם מהם. הרם נרים אותם.
את כל הקבוצות והמשפחות שאתם מובילים בשטח חנכו על משפט זה. וצריך להצטייד לקראת כל מסלול גם בשקית לאיסוף אשפה. ואם יש ילדים-מומלץ להציב פרס (מחזקי מזון מתקבלים בברכה בטיולים) הניתן להם בסוף המסלול על עזרתם באיסוף לאותה שקית...
 
ועניין אחר לגמרי : בהוסטל פגשתי את צביקי. הוא כבר בחור בוגר וגדל גוף. בלי מילה. הכרתי אותו כשהיה בן ארבע ועבדנו כמה שנים..... אני מדבר אליו בהנחה שמבין הכל. הוא קם , נעמד מולי, אחז את כפות ידי בידיו, והסתכל לי עמוק בעיניים, כשעיניו שלו כמעט דומעות, מתרגשות. רגע של חיבור ברור ולא אוטיסטי בכלל. ואחר כך הזמין אותי לשבת איתו על הספה. ונשאר תצלום למזכרת. דלק לשבוע שלם.. תודה!
 

יום שבת, 10 בספטמבר 2011

פרי הבוסתן

חלק מלקחי הגן שלי זו התנהגותו של הגנן, הבוסתנאי, עבדכם, אל מול מה שמתרחש בו.
התחלפותם של הפירות במועדי הבשלתם מובילה לשינוי יעדי הביקור. עד עכשיו משך שיח הגויאבה התותית, על פרותיה האדומים הקטנים. ובכל יציאה כדאי לגשת אל השיח הנאה הזה, שמחזק את הניגשים אליו ללקט כמה מהפירות, המבשילים בהדרגה. קודם אלו היו ענבי הגפן, שמבשילה אשכולות ומושכת לטעום מהם כל יום.
ואז מצטרפת הגויאבה האמתית, צהובה וגדולה. טרם הבשלת פירותיה עטפתי את העץ ברשת גדולה נגד זבובי הפרות, כדי לא להפסיד את כל הפרי לרקבונות.
אבל הנה השנה הפתעה- הפרי נמצא חלקו על הקרקע אכול חלקית, מכורסם....
לוקח עוד רגע ואני מבין- יש לי שותפים אוהבי פירות, שהרשת אינה מונעת מהם לבא ולהשביע רעבונם. חלק מהפרי מכורסם עוד טרם נשר על הקרקע. וחלק נאכלים על הרצפה, כמעט עד תום.
וזה לא ציפורים שחודרות אל חלל הרשת!!אלו עכברים, או מן הסתם חולדות.! שמשאירות לי רק חלק מהיבול.
אז כך, צריך להסתגל שבעולמנו יש עוד ועוד יצורים. חלקם אפילו מאוסים ומעוררי פחדים וגועל. אבל גם הם בעולמנו, וגם הם מתנהגים על פי הכלל- איפה שיש פרי לשם אתה הולך לאכול. ולא עושה חשבון לבעל הבית...
מצד אחד- צריך להסתפק במה שהם משאירים. מצד שני אולי אצליח לחסל אותם? (אין לי נשק מתאים)
אבל שעור מהחיים הם בהחלט זימנו לי....שבוע טוב.

יום ראשון, 28 באוגוסט 2011

קיץ - התנהגות מרכזית

כמו כולם, גם בלי לצאת לחופש יוצאים לפגרה, אפילו פגרה מכתיבה זה משהו.
ואני אמנם לא יצאתי מהארץ, אבל לא כתבתי.....
ובקיץ אי אפשר להלאות, כי חם ועוד לא נגמר החופש.
רק איספו לכם דוגמאות של דיבורים.
ואולי נצליח בהמשך לנתח דיבורים- כהתנהגות
רב הפסיכולוגים ושותפיהם רואים בדיבור התנהגות נפרדת, תבונית, חשיבתית, לא כזו המושפעת מן הסביבה.
וכדי להבין שגם הדיבור הוא כזה- נדרש ניתוח מאד מורכב ומעניין.
גק מייקל, סנדברג ופלמר מנסים להבהיר זאת במאמר ב TAVB- הגורנאל על וורבל ביהוויור-התנהגות וורבלית.
והטענה המרכזית- רוב מה שתאמרו, רוב מה שתשמעו, או תקראו, כל אלו הן תגובות וורבאליות שמושפעות בו זמנית מגירויים רבים, השפעה מתכנסת מכמה גירויים לתגובה אחת או השפעה מתפצלת מגירוי אחד לכמה תגובות. ותמיד זה פאזל מעניין לניתוח- מדוע בסופו של דבר נאמר המשפט בהרכב הזה?.
וגילוי הקשרים האלו מביא לזיהוי היחסים בין גירויים לתגובות- מה שכולם מכנים "הבנה".
הבנתם???????????
 את השאר במאמר- אשתדל לתמצט עבורכם.....
המשך קיץ טוב
מיכאל

יום חמישי, 11 באוגוסט 2011

גוף ורגש

הדוגמא לא יכולה להתפרס כאן בפרוט, אבל נשאלתי, לגבי נערה בת 16 , שעוברת את גיל ההתבגרות בקשיים לא קטנים (הקשיים הם להוריה...אך בטח גם לה!).
בילדותה היה סיבוך לא קטן בענייני גמילה, (התעקשה לעשות בחיתול....) והעניין נפתר תוך שבועיים.....!
האם יתכן (שואלת האם) שההתערבות שהתערבנו אז השאירה חותם ומעוררת קשיים בהתבגרותה???
ההיפך!, (אני אומר)!
מי שיש לו נתונים מתאימים להסתבכות- מסתבך בהזדמנויות שונות בחיים.  חוסר גמישות, קבעונות, עקשנות לדפוסים מוכרים- יכולים להביא ילד כבר בגיל צעיר להסתבכות בתחומים שונים, הסתבכות בתפקוד וביחסים עם הורים. אבל לא סיבוך זה ביחסים הוא מה שקובע את ההמשך- אלא גם ההמשך, גם השנים הבאות , מושפעות מאותם גורמים ראשונים- למשל מאותו קושי להסתגל לשינויים, כמו גם לשינויים הורמונליים וגופניים של גיל ההתבגרות.
הקשיים של תקופה מאוחרת אינם בהכרח תוצאה של "יחסים רגשיים" בתקופה צעירה (מה שהפסיכולוגים מחפשים..) אלא הם לרוב ביטוי נוכחי לאותם גורמים שיצרו את הקשיים גם אז.
ולאלו יש קשר הדוק למרכיבים גופניים/נוירולוגיים, אפילו נאמר במידה רבה מאד מבוססי גנטיקה. כמו למשל תכונות של רוגע או עצבנות, קוצר רוח ותזזיתיות, קשב לקוי , שמחה או העדרה.... 
ועדיין הכל פתוח להשפעות סביבתיות של התנהגותם של מי שבסביבתו של כל נער ונערה, ילד  או ילדה- ולכן לא נניח להתנהגות חינוכית נכונה עם כל ילד, יהיה הקושי אשר יהיה.....
שבת שלום

יום ראשון, 31 ביולי 2011

ילדים וגעגועים

ילדי בדרכים ובמרחקים. זו הצעירה נסעה לעשרה ימים עם קבוצה להתאמן בספורט גלגלי הענק, ותחזור רק בהמשך השבוע. זו חוזרת מטיול 4 חודשים שאחרי הצבא בהודו, ותחזור עוד יומיים. זה חוזר מחר לטיולו באירופה, אחרי שחזר להפסקה בארץ, בתוקף הנסיבות.
והרגש השולט באויר הוא געגוע. לפעמים עוד יותר לקראת חזרתם, לפעמים מצידה, באמצעו של יום חולין בס.מ.ס של געגוע. וגם בסקייפ, במייל, בצאט, המילה מרחפת- ומתגעגעים. ולפעמים עוד לפני שנפרדים- זה למעשה הידיעה של הגעגוע שיהיה.
ומהו אותו הרגש? האם ניתן להורידו לדרגת הניתוח-ההתנהגותי?
האמת שזה כנראה מאד פשוט- אלו הם לוחות החיזוקים, תזמוני החיזוקים. אנחנו רגילים לתדירות מסויימת של מפגשים, לתכיפות מסויימת של חיבוקים, לפיזור כזה או אחר של שיחות טלפון ודיבורים. כל שינוי של דילול באותם לוחות זמנים הוא בגדר "הכחדות קטנות". חֳסֶרים של מחזקים. וזה חסך כואב. זה הכאב  הגורם לנו לחפש זה את זה שוב, להפגש ולשמוח במפגש.(מחזק שלילי שמתווסף לשמחת המפגש החיובית)
נתנחם בכך שהגעגוע אומר שעוד אנו צריכים אותם, והם אותנו, והקשר חזק. גם אם ממרחק.
סעו לשלום ובואו בשלום. ותתגעגעו כמה שבא לכם.

יום שישי, 15 ביולי 2011

לזכר אבי עמוס

מה שקראתי לזכר אבי עמוס, שהלך לעולמו והוא בן 86, בשיבה ובריאות טובה, לפני הצרות, בעת טיול ליוון, כשירד לשחות בים.
(אך כאן זה יובא בלווי פרשנות לדברי המשורר (שאול טשרניחובסקי) שכתב את השיר בהיותו בן 19!


אבא.
אולי יכולתי לכתוב לך שיר פרידה. אבל. עליך, ממש עליך, אמר המשורר את שירו: וכשאקרא, תשמע אתה, שאהבת את שירו הזה ושרת אותו בכוונה רבה, אתה שאינך שומע עוד, וכל אוהביך- את אשר היית אתה! הגשמת תקוותיו:




שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.יתכן והשיר נכתב אל נערה, שאינה מאמינה ואינה מצטרפת לרעיונותיו. ושוחקת על חלומותיו הציוניים, אך הוא עוד מקווה, ומאמין בה.
כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.נפש שואפת לדרור-האדם  מורדת בשעבוד, שיעבוד הגלות. שיעבוד הכסף והפרנסה. רק באדם אפשר להאמין. בכוח ועוז הרוח שתוביל אותו.
רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;לֹא בָּרָעָב יָמוּת עוֹבֵד,דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּתלַדַּל.מה ששאיפות (רוח) יכולים להביא אדם לעשיה: והעשיה יש בה מקור מספק מזון לנפש ולגוף.
שַׂחֲקִי כִּי גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,אַאֲמִין כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,לֵב – תִּקְווֹתַי גַּם תִּקְווֹתָיו,יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.על אף שהיא קרירה כלפיו- הוא עדיין מאמין בחברות/רעות, ואולי עוד ימצא אצלה לב שיצטרף לתקוותיו, לב רגיש יותר ממה שחווה עד עתה.

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיוֹם,אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְּׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם.העתיד- זה המשך התנועה הציונית, אותה הוא מקווה לראות מתגשמת עוד בחייו או אחרי מותו, מתקיימת תוך שלום בעולם.


יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.זה הדור של אבי, דור לוחמי ומקימי המדינה, דור שזכה להסיר כבלים ולהקים מדינה חופשית, לראות אור.

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יַעַשׂ,דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי,לֹא בֶּעָתִיד, בַּשָּׁמַיִםחַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָּי.אהבה היא שניה רק לחיים, קודמת אפילו לפעולות אחרות, למעשים.....
וזה דור שלא יסתפק ברוח ללא מעשים...
אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי
פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.
גם אם יעבור דור, וזה יקרה אחרי מותו, מפרחי תקוותיו אפשר יהיה ליצור את הזר לדור הבא



 


 

יום שישי, 8 ביולי 2011

סמינר הקיבוצים ו ABA

כאחד מצוות המגמה לניתוח התנהגות במכללה בוינגייט לאורך שנים רבות, אני שותף עכשיו למעבר של המגמה הזו לסמינר הקיבוצים, תל אביב. במהלך הקיץ הזה, הרישום הוא שם, ויש פניות רבות מאד להכנס ללימודים במגמה החדשה.
מה זה אומר? (קודם כל זה אומר שסגירתה במכללה בוינגייט אינה מחוסר הצלחתה גם שם....)
וזה אומר שהמקצוע "מנתח/ת התנהגות" הפך מדבר לא מוכר הדורש הסבר עם חצי התנצלות (שאתה לא מחנך חסר רגש, טכנוקרט או בלתי אנושי לילדים....) ל"בון-טון", מקצוע מאד מבוקש במערכת החינוך, שגם הסמינרים להוראה ממש שמחים לכלול אותו בין כתליהם.
עכשיו כשנפתחות דלתות חדשות, צריך שנבוא בהן בצניעות ובאחריות.
לא לבא מנקודת ביטול כלפי דרכים האחרות בחינוך, אך גם לא בהתבטלות בפניהן- אלא בשילוב ידע, בהוספת דרך, בנאמנות לגישה המדעית של ניתוח התנהגות.
ללמד באחריות המתבקשת כל מחנך/ת לקראת תפקידם החשוב בהמשך.
ולסמן את היעד הבא: כל מורה שעובר הכשרה להוראה, יעבור גם קורסים בסיסיים בניתוח התנהגות.
לא רק קורס תיאורטי בניווט כיתה בו סוקרים כמה גישות, אלא הכשרה מקצועית להיותו מורה יעיל, המסוגל לתרום ללמידה ברוח טובה, תוך פעילות ומעורבות גבוהה של תלמידים בתהליך הלמידה, ובמינימום של "בעיות התנהגות".
זו תהיה תרומתנו לעתידם של ילדים רבים מספור.
בהצלחה למגמה החדשה בסמינר הקיבוצים!!!

יום שבת, 25 ביוני 2011

הולכים לחינוך- עם או בלי ניתוח התנהגות!

הפעם אני רק מצרף ומוסיף על מה שמוצא ביטוי מסויים בעיתונים- על אותם אנשים ונשים שבוחרים לעבור להוראה, ממקצועות אחרים, עתירי שכר, מהייטק ועד ניהול. כאלו שעשו הסבה והם עכשיו מורים. 
אחד כזה אני מכיר גם כאן, מהידידים בשכונה. גיל 50+, אחרי תפקידי ניהול בהייטק. הסבה מקצועית בסמינר למורים, ובמקביל כבר מורה למתמתיקה. 
אותם מאות שהצטרפו למערך ההוראה, מראים גם הם, כמו אלפי המורים שנמצאים שם שנים ונותנים את הנשמה, שחינוך והוראה הם ליבה של החברה. שהסיפוק מהוראה וחינוך עולה על זה המתקבל מקידום ערכה הבורסאי של חברת טכנולוגיה עילית. לפחות אצל חלק מהאנשים, לפחות בחלק מחייהם.
אולי גם אני יכולתי להיות בינהם, מורה,  ואני קצת מקנא בהם....וחושב שחבל שאני ואנחנו, מנתחי-התנהגות שאמונים על ניווט כיתה, איננו זמינים לסייע להם, לא בשלב ההכשרה ולא בעת שהם בכיתותיהם. כי הרי הקושי הגדול שלהם הוא האתגר הגדול להחזיק כיתה, להתמודד עם בעיות התנהגות, ליצור מוטיבציה חיובית, לפתח התנהגות נאותה גם בזמני לחץ.
אני מקווה שמי מאיתנו יהיה שם בשבילם כשהם יחפשו עצה טובה. כי הרי , ביננו, בסמינר, בהסבה המקצועית, לא ממש מכירים ניתוח התנהגות...... 

יום חמישי, 16 ביוני 2011

עם אחד!

מצד אחד- עם אחד, ארץ אחת, לא גדולה. יום אחד אני עובד בצפון, יום אחר במרכז, יום אחד עם חרדים בבני ברק, ויום אחר עם חילונים בתל אביב...אין בעיה להגיע גם לאילת...או לצפת. וגם במגזר הערבי אני מבקר ברצון.
כולם למרבה הפלא מתנהגים כך שניתוח התנהגות נכון על כולם.....והבעיות גם הן מאותם הסוגים.
והנה עוד לטובת האחדות: בשנתון שמסיים לימודי ניתוח התנהגות השנה, בוינגייט, מסיימות כמה בנות מ"המגזר" החרדי, והשילוב היה מוצלח, ללא דופי....הרבה כבוד הדדי והתחשבות. גם עם נציגת המגזר הדרוזי...
לעומת זאת, בירושלים, אלו"ט, אירגונם של הורים לילדים אוטיסטים, נאלץ לקיים פעילות מפוצלת. ההרצאה אליה נקראתי השבוע היתה לחרדים בלבד, במרכזה של שכונה חרדית למהדרין  (באו רק נשים..רק 10) (בשנה שעברה הייתי אצל החילוניים....)
ומה? סביב נושא כזה לא יכולים לשבת יחד? להתחשב, אם צריך, בלבוש, ולבוא למקום אחד המתאים לכולם?
ויותר מזה- אמא לתאומים חרדים, שהיו בגן תקשורת, מחפשת גני חובה או כיתה א' בהם יוכלו להשתלב בשנה הבאה, אבל קשה לה כל כך לשקול אפשרות שיהיו במסגרת שאינה חסידית (!!). גם גנים או כיתות של חרדים אחרים זה לא תואם את הרצון לשמור על נפרדות, בחיים, במנהגים, בלבוש!
אני מקווה שנדע לשמור על הגשרים בין הקהילות, אבל אם גם אוטיזם בקושי מקשר ביננו, מה נעשה בתחומים אחרים?
שבת שלום.

יום רביעי, 1 ביוני 2011

משרד הבריאות, ABA ואוטיזם

כשהתחלתי להנחות גן בגישה ההתנהגותית, הראשון בארץ, לפני עשר שנים (בבני ברק), שנה לפני שנפתח גן אלוטף התנהגותי ראשון באסף הרופא (בראשות ד"ר צחור ודגנית איתן), לא היתה בכך כל הכרה! זו היתה גחמה של פסיכולוגית בשם ד"ר ציפי שני, שבחרה בי ובשיטת ABA  להוביל את הגן. בשני המקומות הונחה התשתית לאופן הטמעתו של המקצוע והגישה לטובת ילדים אוטיסטים.
והנה עתה מגיעה בשורה רשמית. במסמך של משרד הבריאות, שרותי בריאות הנפש, פורסם מסמך הנחיות לטיפולים מוכרים בגנים. המסמך עושה סדר בהקצאת שעות, כאלו שהמשרד מממן דרך עמותות כמו אלו"ט, העמותה לילדים בסיכון ועוד.
והנה פעם ראשונה שמופיע במשרד הבריאות רישום המכיר בניתוח התנהגות כמקצוע, ובטיפול המבוסס ניתוח-התנהגות כיסוד טיפולי לגן, ובמקום הראשון ברשימה!...ולהן ציטוט.
אז אולי זה לא מעניין אתכם כל כך- אבל זהו צעד חשוב בהכרה במקצוע. ולמי שבמקצוע כעובד או צרכן שרותים- זה חשוב. תקראו......
1.       גן בגישה  ההתנהגותית

העבודה בגישה ההתנהגותית בנויה על פי  שיטת ABA. את העבודה ההתנהגותית מרכזת 'מנתחת התנהגות'. מנתחת התנהגות היא זו שלמדה בתכנית אוניברסיטאית לניתוח התנהגות באוניברסיטת תל-אביב או במכללת וינגייט.
בהכשרה זו של מנתחת ההתנהגות כלולים לימודים עיוניים והכשרה מעשית של שנתיים לפחות בתחום הטיפול באוטיזם. 
אושר יישום על מודל כלהלן:

א.      נקבעה המרה של 7-8 ש"ש מהסל (בגן ובמעון בהתאמה) לסך של -20 ש"ש של טיפול התנהגותי. כלומר מקדם המרה של 2.5 טיפולים לכל אחת מהשעות שהומרו מהתכנית.

ב.      כל ילד בגן התנהגותי יקבל: 3 שעות ממקצועות החובה.
                                              2.5  ש"ש מנתחת התנהגות.
                                                0.5   ש"ש של פיקוח רפואי.
                                              20 ש"ש של עבודה פרטנית בגישה ההתנהגותית.
                                                   סה"כ 26 ש"ש של טיפולים.

ג.        בסך שעות זה  כלולות כל ישיבות הצוות הנדרשות, בהן מתקיימות ישיבות של מנתחת התנהגות לבנייה וליישום תכנית העבודה עם מטפלות ABA ועם מטפלים מקצועיים.

ד.      הטיפולים ניתנים ע"י סייעות ובנות שרות לאומי, שעברו הכשרה מתאימה ועובדות תחת הנחיה קבועה, לגבי העבודה עם כל ילד.

ה.      הכשרת הסייעות לעבודה בגישה ההתנהגותית תכלול:

1.       ימי השתלמות מרוכזים, בהיקף של 6 ימים בשנה, בשנת עבודתן הראשונה. מהם קורס מובנה של לפחות 3 ימים מרוכזים ועוד 3 ימים במשך השנה.
2.       הדרכה שוטפת לסייעות תינתן, לאורך השנה, בהיקף  שעה שבועית פרטנית אחת לפחות.

ההדרכות יינתנו: ע"י מנתחת התנהגות, פסיכולוגית ומנהלת הגן.
לפי הצורך יתווספו הדרכות של  מטפלים ממקצועות הבריאות.

יום חמישי, 19 במאי 2011

יום קטנות- שבוע קטנות

ומה לעשות, שיש שבועות שבמבט לאחור אין בהם דבר גדול שהוא....
כמאמר הנביא: "מי בז ליום קטנות" (זכריה פרק ד) אל לנו לבז, להפחית מערכם, או לבזבז ימים קטנים, ימי מעשים קטנים, ימי השגים קטנים. כי מאלו הקטנים העולם עומד. וגם שבוע שלא היה בו משהו בולט, היו בו דברים קטנים שאין לבוז להם, או להמעיט בערכם, או לבטלם. להיפך: הדרך הטובה היא כנראה לאספם כאילו היו גרעינים. זרעים. שאף שהם קטנים- אם אוספים רבים מהם הם מספיקים ללחם ואפילו לעוגה. ואם טומנים אותם הם מצמיחים שפע יבול וצמיחה בעתיד.
כך היו הילדים שפגשתי השבוע. צועדים צעדים קטנים קדימה, לא מבריקים בבת אחת. עוד מילה, עוד משפט, עוד מבט נכון וממוקד, עוד בקשה ספונטאנית במילים, עוד ניגוב ישבן (סליחה, אבל הרי גם זה הישג...). עוד איפוק מלקלל, עוד התגברות על הפסד.
וגם הבוגרים. המורים, ההורים, הסטודנטים. עוד יום שהחובות מולאו כנדרש, עוד השקעה, עוד רעיון, עוד מערך שעור. עוד פרנסה, עוד החלטה נכונה. עוד מאמץ קטן לעשות טוב.
ימי קטנות נראים לעיתים מתישים כשלעצמם. אבל בסוף השבוע אפשר להביט אחור ולומר- עשיתי את שלי. גם אני. כדי לקדם משהו, מישהו.
וזה כבר משהו שהוא חלק מדבר גדול....והיה גם לכם חלק בו!

יום שלישי, 10 במאי 2011

מדליקת משואה לחג העצמאות שלי

במהלך החג שאלתי את חברי סביב ארוחת חברים על הדשא, שיציעו כל אחד את מדליק המשואה שלו..
היו הצעות שונות.
ואני הוספתי את "אמא של ילד אוטיסט"
יש כמה כאלו, פגשתי כמה וכמה מהן. אלו שקיבלו את האבחון, ועמדו בבשורה בעוז ובאומץ.
אזרו כח ומידע ויצאו למסע הארוך, המתיש, מסע הדורש מאמא את כל מה שאפשר לגייס.
כוח מבפנים ומחוץ, נחישות,  וגם אופטימיות, ומחוייבות. היו גם אוהבות וגם לא מוותרות, גם תומכות בצוות מקצועי, וגם מנווטות משפחה וילדים נוספים. גם מגייסות את האב (שיהיה במקרה שלנו מגיש האבוקה להדלקה...), גם יוצאות מהארון החברתי של הורי האוטיסטים.
ויודעות לצחוק כשמתאים, ומנגבות דמעה כשזו מתגלגלת לה על לחי.
ונותנות אור, תקווה וחיוך גם בזמנים קשים.
תעלה המשואה!! ולתפארת מדינת ישראל..............

יום חמישי, 5 במאי 2011

לקלל פחות

שמעתם על ילדים שמקללים את הוריהם ללא בושה? ומתחצפים בלי חשבון (סתום, תשתקי, בת ז....) על כל דבר קטן שלא נענים או מסכימים לו, דבר ביקורת או תסכול- חוטפים ממנו מילים שהם מרפרטואר החוצפה והקללות.
זה קורה לא מעט ביחסים עם ילדים ADHD. הם חסרי גבולות.....וקשה להורים (שאין להם הכנה מסודרת איך לחנך ילד עם קשיים כאלו...) לשים גבול ולמנוע התנהגות כזו.
נדרשתי לסוגיה עם זוג הורים נחמד ותרבותי, וילד אינטליגנטי רב מעללים...
ואם מעירים או מגיבים בכעס על המילים האלו- חוטפים עוד יותר מילים....
ולא פשוט להכניס ענישה למערכת כזו- כי התגובות לענישה קשות עוד יותר....איומים...
אז ההסכם היה: יש רשימה כתובה של שני טורים- טור מילות החוצפה וטור הקללות (הדף סובל הכל...), כך שאין ויכוחים...
ויש לך 10 נקודות בונוס (10 שקלים...). אתה מקבל בסוף היום את מה שנשאר מהן. (והרי זה פרס על איפוק, שמצטמצם עם כל ארוע ...)  אבל הנקודה יורדת רק אם אתה מסוגל להוריד את הנקודה בעצמך- לגשת לדף ולסמן. זה אומר שהעונש הקטן הזה ניתן רק אם אתה יכול לעמוד בו בלי להגיב בקללות. אמא אומרת : "אתה יכול להוריד לך נקודה על הביטוי הזה?"
הפלא ופלא- הילד הזה כבר הוריד לעצמו לא מעט נקודות ברוח טובה, ויש ימים שעוברים עם מעט מאד הורדות (1-2)
אז אולי זו התחלה של דרך טובה....
שבת שלום

יום רביעי, 27 באפריל 2011

"תגידו לי כל הכבוד"

אצל הילד מיכאלי, זה שקורא לי "סבא מיכאל", עבדנו הרבה מאד זמן (יותר משנה...)כדי שבסיום משימה (ביחוד כזו של דף עבודה) יפנה למי שלידו , יגיד סיימתי ויחכה למשוב. בתחילה היה כתוב בסוף הדף "סיימתי" כתזכורת, ונדרש לרמוז לו ולהזכיר לו.... אחר כך זה הצטמצם לעיגול בפינת הדף התחתונה ובסוף לנקודה...
אבל בביקור האחרון הופתעתי לראות: בסיום משימות שביצע בזמן ישיבת צוות (גם משימת כתיבה במחשב וגם אחרות..), מיכאלי הסתכל מיוזמתו אל כולנו, כל הצוות, ואמר, עם הצבעה על כל אחד ואחד: "מילי, הילה, אריאל, סבא מיכאל- (תגידו) כל הכבוד!" ופשוט נהנה לקבל תשואות....
הדרך היתה ארוכה, אבל כאורכה כן עוצמת הסיפוק. תודה לכל הצוות....ולך, מיכאלי הקטן!

יום שבת, 23 באפריל 2011

סרטים.....

עולם הסרטים מלווה את עולם האמת ומשקף אותו, ולכן לא פלא הוא להתקל ביותר ויותר סרטים וסדרות שעוסקים באנשים על "הספקטרום". רק לא מזמן הסתיימה הסדרה פלפלים צהובים. ואף שלא חשפה הרבה - חשפה מספיק בכדי להציף לציבור הרחב כמה מהקשיים הגדולים שמלווים הורים לילדים , לפני ואחרי אבחון, לפני ובמהלך טיפול.
והנה הלילה, אחרי שראיתי (מתקליטור צריב) את הסרט נאום המלך (מומלץ!!) מצאתי על אותו תקליטור את הסרט אדם , ורק מסקרנות פתחתי את הקובץ, ראיתי מעט, ונתפסתי. כיוון שמדובר בסרט על בחור שהוא אספרגר. וכבר לא יכולתי לעזוב את הסרט עד סופו. הסרט מלווה בחור מקסים, שנשאר בלי הורים, וצריך על אף הליקוי החברתי הקשה שלו, להסתדר בעולם. למצוא דרך לחיות עם הקשיים, ומתמודד עם הבעיה הקשה מכולם- האהבה. הזוגיות.
וכשזה עשוי באומנות ורגישות- זו עוד תעודת הערכה לכל אילו שהם בעצמם בתסמונת, ולכל הסובבים אותם, באמירה של כולנו (ה -נאורו טיפיקלים NT) שאנחנו משתדלים להבין, ולהתחשב.
ואנחנו צריכים ויכולים להשתפר ביכולת שלנו לסייע לילדים נוער ומתבגרים 'אספים', לשפר את איכות חייהם.
אני מעורב בתחילתו של תהליך כזה מול נער אחד מני רבים, ומקווה שנצליח לסייע גם לו. 
כדי להגביר את חרותם בעולם.
חג חרות שמח לכולם לחג השני
מיכאל

יום שבת, 9 באפריל 2011

מנתחי התנהגות- רק יועצים

השבוע, ויותר מפעם אחת, נתקלתי בשאלה - מי קובע?
אולי נוח לנו לחשוב:- עכשיו כשהגענו לעמדה מקצועית של "מומחה"- אז אנחנו קובעים! נקבע מה תהיה התכנית לשינוי, מה תהיה ההתנהגות שנרצה לשנות, מה המטרה...
הדבר ניכר מול הורים לילדים, במשפחות, אך גם מול גננות בגני תקשורת, מנהלי הוסטלים, ומסגרות חינוך, מבתי ספר ועד הכנות לתעסוקה.
הם ביקשו את עזרתנו, שכרו את שרותינו, הווה אומר ביקשו שנחליט מה טוב לעשות?!
אבל כנראה שלא כך הדבר. הם הקליינטים שלנו, זה כן. אבל אנחנו רק יועצים!!
עלינו להעלות עצות, להציע תכניות, לשכנע שהן מתאימות, להתאימן לדרישות, להוכיח שהן כדאיות את המאמץ, להראות שאינן כרוכות בתוצאות לוואי פסולות. כל זאת כן. אבל להשאיר מאד פתוח למי שיעצנו לו, לאמר- לא!. לאמר: "לא השתכנעתי, בחרתי אחרת, עדיף לי להמתין, אתייעץ עם מישהו נוסף. חלק אני מאמץ אבל לא הכל..."
וזה לא תמיד פשוט, כי זה אומר שמי שאינו "בעל המקצוע" קובע!
אבל זו חובתנו לזכור: לגבי מי שאנחנו מנהלים או מחנכים- אפשר שנקבע תכניות ומטרות.
לגבי מי שאנו מייעצים לו כמנתחי התנהגות- אנחנו מייעצים!
ואין בזה כל פחיתות כבוד.
אז שיהיה לכם שבוע של עצות טובות. כאלו שמתקבלות בברכה ומסייעות לטובה.

יום שבת, 2 באפריל 2011

לעבוד בגישה אחרת.....כמעט

השבוע הייתי עם ילד מורכב (כרגיל), שפעם שעברה בה פגשתי אותו הוא היה מאד מתנגד וקשה לשיתוף פעולה, אך השבוע קיבל אותי ברוח טובה. אז הלכנו לשחק, לפי בקשתו, בחיות (פלסטיק, לא מסוכן). והיו שם על פי בחירתו, קרנף אבא וילד קרנף, וגם תנין, וגורילה ופרה. היו שם נגיחות בקרניים, פציעות וטיפולים, אכילה והליכה.....
שיחקתי אותה כמו ב"גרינשפן", ורון הוביל אותי לא מעט...ודיבר לא מעט, אף שקשה לו...
אבל תוך כדי הצלחנו ללכת על מסלול הזמן, על קודם היינו שם ועכשיו אנחנו כאן ועוד מעט נהיה פה, ובאחר כך נגיע לשם (והקרנף שיתף פעולה כדי להדגים איך בכל מקום שאתה מגיע, הקודם משתנה והאחר כך מתרחק).
ואחר כך היו לנו אותיות לקרא, שם בג'ונגל, וכל אחת התווספה למעטפת השמיכות ששמרו על הקרנף , שרון היה מוכן לקרא עוד ועוד אותיות כדי לקבל עוד כיסויים לגופו....
אז לא ישבנו כלל ליד שולחן, ולא למדנו מסודר, אבל היתה לנו מוטיבציה משחקית , ושיתוף פעולה רציף, וגם כך אפשר וצריך ללמד....אבל זה קשה יותר לשמור על קו האימון הנדרש, וליצר הרבה הזדמנויות לתגובה.
קשה יותר אבל אפשרי. תנסו...זה מומלץ. שבוע טוב.

יום שישי, 25 במרץ 2011

לארגן טיול- התנהגות מורכבת

כשאנו עובדים עם ילדים, ועם ילדים לקויי התפתחות, חושבים תמיד על התנהגויות פשוטות יחסית אותן צריך ללמד: לאמר מילה, לבקש בקשה, לרחוץ ידיים- הכל דורש מחשבה לגבי דרכי הוראת אותה התנהגות...
מה לעשות כשיש התנהגויות מורכבות הרבה יותר? כמו "לארגן טיול", למשל.....
מיכוון שעסקתי בזה בחודש האחרון, אז הנה רשימה חלקית. מה צריך לעשות כדי לארגן טיול?
צריך להעלות רעיון לטיול ....(איך "מעלים רעיון" מה זה חשיבה של יוזמה? האם אפשר ללמד את זה?)
להתייעץ עם משהו לגבי הרעיון (איך "מתייעצים" ואיך ללמד ילד להתייעץ לגבי רעיון שעלה בדעתו?)
לפנות אל האנשים ולהציע להם את הרעיון (נו- אם יתקבל בברכה, הרי לנו כבר קבוצה לטיול), ולרשום את המעוניינים....
לתאם ולתכננן את נקודות ההתחלה והסיום, ואת כל נקודות התוכן של הטיול (בין נהלל לכפר יהושע, בעקבות חלוצים...)
להשיג הסכמה של הנוגעים בדבר לבקר אצלם, ולקבל מהם הסברים בלו"ז המתאים (ומה זה "תכנון זמן", ואיך מלמדים את זה?)
לתאם היכן ומתי אוכלים משהו, ולהזמין לכך מקום
לדאוג לטרקטור ועגלה לנסיעה בשדות העמק (זה חלק מהרעיון...)
לחפש קטעי סיפור וזכרונות להקריא בטיול (איך מוצאים קטעים, על איזה זכרון מסתמכים?)
ולצאת לדרך-
אז זה מה שאעשה עכשיו!!
. ואם לכם זה נראה די פשוט, ואתם עושים דברים מורכבים יותר מאלו, רק חשבו כמה ארוכה הרשימה, כמה מורכבת, וכמה קשה יהיה ללמדה. כנראה נסתפק בכך שיש מי שאין צורך "ללמד" אותו, ואלו יהיו יוזמי ומדריכי הטיולים של הדור הבא.....

יום שבת, 19 במרץ 2011

גם מסע אופניים מלמד

שבוע טוב.
את השאר , שהיה כתוב, אחליף. כשיבוא הקטע הבא

יום חמישי, 10 במרץ 2011

אנחנו והאוטיסטים

בשעור שלי במכללה אני מגיע שוב ושוב לדוגמאות המראות שגם אנחנו, הנורמלים, ילדים ובוגרים  (ביחוד הגברים....) קצת אוטיסטים. הכל עניין של כמות ועוצמה....
גם אנחנו בורחים מלמידה אם זו אברסיבית לנו, גם ביציאה משעורים, גם במעבר לגירוי עצמי (ביחוד עם יש לך טלפון/סמסים /לשחק בהם)....
גם אנחנו לפעמים לא קולטים את רגשות הזולת, כוונותיו מחשבותיו...ומגיבים אליו בכלל ברמה אחרת ממה שהוא נמצא בו.....(רמת ה theory of Mind שלנו לא תמיד משהו משהו....)
גם לנו יש לפעמים התקפי זעם קטנים (שחוזקו בעבר אם נכנעו לנו....)
ואפילו יש לנו מידות קטנות של פגיעה עצמית (מי שלועס את אצבעו בעת מבחן מתסכל, או חובט בכפו כשמפספס את הרכבת שדלתותיה נסגרות כשיורד לרציף....).
וגם אותנו צריך ללמד לדבר כשאנחנו קטנים (רק נדמה לנו שלמדנו את זה בלי ללמוד....בלי סביבה מלמדת היינו נשארים חסרי שפה).
וחלק מאיתנו די אובססיביים לגבי הסדר של הציוד הסובב אותנו, בחדר, במטבח או על שולחן הכתיבה...
אז קחו את זה לאן שתרצו.....
אמנם הכמות והעוצמה עושה כאן הבדל גדול, ענק... אבל בכל זאת- עקרונות שעוזרים  להבין ולשנות- הם אותם עקרונות.....
שבת שלום

יום חמישי, 24 בפברואר 2011

חיזוקים במשפחה

אחד הדברים הקשים לנו זה לחזק בתוך המשפחה. בסביבה הביתית גם אני  "מרשה לעצמי" , או למעשה מוצא את עצמי, להעביר ביקורת לא פחות , (אולי יותר?) מאשר לחזק. ולכן כל כך בולט הסיפור הבא אותו שלחה לי אם לילד על הספקטרום...בתפקוד מאד גבוה. להלן ציטוט:
"רציתי גם לשתף אותך במשהו אישי - אתמול הילדים שלי עזרו לי מאוד (ע. ערך שולחן, ה. וי. הכינו חביתות וא. סידר את החדר צעצועים) אני כמובן חיזקתי אותם בהתלהבות יתר, ואז ע. הכריז , ואני מצטטת: "כמו שמיכאל בן צבי אומר חיזוק חיובי זה מאוד חשוב!"
שיעשע אותי שהוא זיהה שזה מה שאני עושה וישר קישר את זה איתך." סוף ציטוט......
אנחנו צריכים כל חיינו להצמד לעיקר- והוא, שחיזוקים חיוביים הם ליבו של תהליך החינוך, השינוי והצמיחה של כל אדם. בין צפופים, או דלילים, בין ראשוניים או מילוליים וחברתיים- הם שמבטיחים יחסי אנוש של שמחה, תמיכה, התפתחות וביטחון.
אז זו היתה לנו דוגמא- שאפשר גם בבית, ובגדול!!!
אמשיך להשתדל. ואתם?

יום שישי, 18 בפברואר 2011

תמונות וארץ זרה

כתבתי על פסק הזמן לטיול, כתבתי על הבוץ וליקחו. עכשיו נשארו זכרונות ותמונות.
והנה לתמונות יש עוד תפקיד מלבד לאפשר להיזכר ולתעד.
הן הופכות בקלות ל"מחזקים"!!
בסוף שעור במכללה- אפשר להראות כמה תמונות, והרי לכם פרס על שעור עם הקשבה ומעורבות.
וגם בסוף סדנא בארץ זרה אפשר לחזק בסדרת תמונות מארץ הקודש... לא צריך הרבה בשביל להפוך משהו למחזק.  תזמן אותו נכון, הבא אותו במקום פעילות פחות אטרקטיבית- וכבר יש לך ערך מחזק.

ובאותה ארץ זרה, יש ילד יפה ואוטיסט, שנמצא משולב בכיתה א רגילה. והבנות שבינהן הוא יושב מקבלות ממנו חיבוקים וליטופים שרובם סביב משחק בשערן הגולש. הן נהנות, והוא נהנה. וכך פעמים רבות במקום להיות עסוק בשעור ובמשימות שבו, הוא עסוק בבנות ובשערן.
האם הוא דומה לגברים רבים, שעסוקים בעניינים כגון אלו יתר על המידה?
לא. הוא במקום אחר, בו אין כללי מותר ואסור, אין הבנת גבולות הגוף והפרטיות, ואין עיסוק במשימות אלא "מועסקות" בגירוי תחושתי, הגובר על דברים אחרים בסביבתו. לא ירחק היום והן ידחו אותו מעליהן.
לא היתה בררה טובה אלא להפעיל תכנית שמטרתה הברורה- הפסקה מלאה של ליטופי בנות ושיערן הגולש, יפות וחביבות ככל שיהיו.....והתחליפים? תחשבו לבד...
שבוע טוב!

יום ראשון, 13 בפברואר 2011

שילוב

סרט דקומנטרי בערוץ אחד (Including Samuel.) אחד משלנו, לפי השמות. (הילדים סמואל ואיזיה (שמואל וישעיהו), ההורים בטסי ודן, משפחת חביב). סמואל הצעיר - ילד יפה עם שיתוק מוחין. מאבק ארוך, מרגש ונותן השראה, לשילובו כשווה במערכת החינוך הרגילה, על אף מגבלות גופניות קשות מאד. ועל כמה ילדים, בנים ובנות אחרים, בתסמונות דאון סנדרום, ואוטיזם, משולבים בכיתות רגילות.
על הערך המוסרי-חינוכי שבזה, על התרומה שבזה, על המחיר של זה, ועל קושי.
אני חסיד גדול של שילוב, וליוותי ילדים רבים אל השילוב. ורבים משולבים, מאז ולאורך שנים.
מודע מאד לזכות שיש לילדים להיות בין הילדים הרגילים. וגם לזכותם של הילדים הרגילים להיות משלבים.
אם זאת, הסרט התעלם מהצד האחר של הסוגיה.
על זכותם של הילדים שלא להיות משולבים. על זכותם להיות בין שווים באמת, ילדים כמותם. לא להיות תחת הדרישה הקשה מדי "כמו כולם", שלא לסבול את ההצקות, ההשפלות, חוסר ההצלחה. ויש גם כאלו למכביר.
אין למתוח את תהשילוב עד למקומות שהילד המשולב סובל, אינו שמח בשילוב, וגם אינו מתקדם בגינו.
רק השבוע קראתי צ'אט שקיבלתי מג., ילד משולב שכותב אלי. על ילד מילדי הכיתה שאמר לכל ילדי הכיתה שלא לדבר איתו, ולא לענות לו. כמה זה קשה לו.
אז אם ג. ירצה יום אחד להפסיק את השילוב- אני אחשוב שזו זכותו המלאה.
ולהורים שרוצים מלכתחילה לחסוך מסלול כזה- גם להם ישנה הזכות. לשקול את הסביר, התנאים, והיכולות- ולהעדיף, בצדק, חינוך מיוחד.

יום ראשון, 6 בפברואר 2011

הבוץ

הליכה בשביל ישראל במהלך גשם ואחריו משמעה - בוץ. הרבה בוץ. וזה מה שפגשנו.
יש בה מקומות שהם בוץ עמוק חלקלק. כך למשל הדרכים בחבל לכיש, בין כרמי הענבים, ובין שדות החיטה של הנגב הצפוני.
כדי להתקדם מחפשים ההולכים כל הזמן את שולי השביל, פסי העשב הירוק, בורחים משלוליות למקום בו נראה שהקרקע פחות ספוגה.
הרגלים כבדות ממשקולות הבוץ על הנעליים.
אבל למה אני מספר את כל זה?
כי גם בזה יש משל.
לפעמים חלק ממסלול החיים הוא דידוש בבוץ, עמוק או שטחי, חלקלק או כבד. וצריך הרבה סבלנות כדי לעבור את הקטע הזה, והוא יכול להיות ארוך בקילומטרים או שנים.
בשביל לעבור אותו צריך נחישות, ומקלות הליכה (אמצעים להיעזר בם) ושותף לשביל (לבד קשה יותר), מטרה מוגדרת (להגיע אליה בסוף היום), וויתורים לפעמים (כשהמצב קשה יושבים תחת גג באיזה מקום), או מקצרים מסלול.
וכשאתה בבוץ בקצב הליכה- עוברים להם לפתע כמה "האמרים" (רכבי השטח הצבאיים), שמחליקים להם בבוץ בקלות, ומשאירים חריצים ודרך יותר בוצית. אילו כמו האנשים ש"הולך להם חלק". ואתה לרגע מקנא...אבל לא, אין במה לקנא. מי שלא הלך בבוץ, ולא נרטב בגשם, ולא התאמץ- גם הרגשתו בסוף היום חסרה משהו. והרי גם להם מחכה הבוץ בקטע אחר של החיים...
אז לצאת מהבוץ זה הדבר הנקרא "הישג אישי" "השלמת מטרה". הדרך פנויה......

  

יום חמישי, 27 בינואר 2011

לקראת צעדה בשביל

אי אפשר כל הזמן להיות רק בתוך ה ABA או בתוך הטיפול באוטיזם. פעם בכמה זמן צריך לקחת פסק זמן.
לפני שפתחתי את הבלוג הייתי במסע של חודש בשביל ישראל. השבוע אני מתכוון להמשיך. רק לכמה ימים.
אמנם הגשם צפוי להתחזק בתחילת השבוע- אבל אנחנו נתחיל, ונראה....
אלא שפסק הזמן הזה הוא הפוך מכפי שהוא מובן במושג ההתנהגותי.
ברגיל אנחנו אומרים שלעיתים יש להשתמש ב'פסק זמן' ומתכוונים להוציא ילד מסביבה מחזקת לסביבה שאינה מחזקת, וזהו סוג של עונש.
כאן השימוש הפופולרי אומר- קח פסק זמן מהעומס שביום-יום וצא לימים של אתנחתא. כלומר לסביבה מחזקת יותר...
ואני רק מתכוון להחליף בין התקדמותם של ילדים, ותכניות קידום כאלו ואחרות, בהתקדמותו של השביל תחת רגלי, וצמיחתם של צמחים מוריקים בשביל החורפי....מעומס של נהיגה וישיבות, לעומס של תרמיל על הגב ושרירי הרגליים...
והתמונות- אולי ילוו את הקורס בסמסטר הקרוב.
שיהיה לנו הרבה גשם.....

יום רביעי, 19 בינואר 2011

כך מבזבזים מחקר

בכנס באוניבסיטת חיפה (הבוקר, 19 ינואר) הציגה פרופסור מארה"ב (אליס קרטר) מחקר שערכה כדי לבדוק שיטת טיפול באוטיזם. מדובר בתכנית התערבות בעקרונות התפתחותיים (לא ABA , יותר כמו DIR, אבל כמובן שיש שם אלמנטים כמו רמיזה..)
שם התכנית  HANEN's More Then Words - מכוונת להדרכת הורים בסדרת מפגשים (ללא הילדים), בעזרת סדנאות עם וידאו וספר הדרכה.
מחקר קבוצתי ערוך היטב בשלושה מוקדים בארה"ב וכו וכו., עתיר תקציב...רק כדי להווכח שההתערבות אינה אפקטיבית!!! לילדים מסויימים אף מגבילה...
שאלתי-ולמה לא לבדוק קודם במערך מחקר יחידני? תשובה פשוטה- אין מקבלים תקציבי מחקר , גרנטים, למחקר יחידני!!! זה משהו המעיד על בורות של מכווני המחקרים, מחלקי הכסף לאקדמיה,  באפשרויות הגלומות במחקר יחידני .
את אילו נאלצים לעשות רק בעבודות מאסטר ללא תקציב...., אבל גם את זה היא לא דווחה שעשו קודם....חבל על כל כך הרבה חשיבה וכתיבה וכסף. ויש שם כמובן מרכז שמוכר להורים את ההתערבות הזו עם הבטחות סרק....

אבל צריך גם משהו אופטימי? הנה קיבלתי טלפון בשורה: ילדה קטנה בגן תקשורת, שלא הראתה כל סימן להבנת השפה או לדיבור, ובקושי משתמשת בתקשורת בסיסית בתמונות PECS , הצליחה תוך צעדים מעטים ללמוד לזהות מילים כתובות המייצגות תמונות (בשיטה reading and writing program של לובאס). למעשה היא קוראת כבר כמה מילים (קריאה גלובלית), ומי יודע, יתכן ונמצא תוך זמן קצר שהיא ואנחנו יכולים לתקשר סוף סוף גם בשפה כתובה.....
בתקווה....

יום שישי, 14 בינואר 2011

אופני כושר

כשנערים וילדים אוטיסטים, ביחוד אלו שבתפקוד נמוך, שוהים בהוסטל, קשה להפעיל אותם. מספר המדריכים לא גדול, והקשיים בפעילות עצמית כה גדולים, שהזמן הפנוי הופך למקור לבעיות. אחד הדברים שניתן להפעיל אותם בו הוא פעילות ספורטיבית, אבל גם בכך הקשיים עצומים. ללכת או לרוץ בחוץ- לא ניתן, שמא יברחו לכל עבר. ובין הקירות- לא קל להפעיל. לשם כך הקימו בהוסטל שאני מלווה, זה שיש בו ניתוח התנהגות "מן היסוד ועד הטפחות"- חדר כושר קטן. ובפרוייקט סטאג' של מנתחת התנהגות הוא גם נכנס לפעולה מסודרת, בה הנערים מגיעים בקבוצות קטנות של ארבעה, לארבעת המכשירים, ולומדים ללכת על הליכון, לדווש באופניים, לטפס על "סטפר" וכולי.
אלא שהאופניים שהיו שם היו גרוטאה ישנה ובלתי שמישה שהשרשרת היתה נופלת בהם מגלגלי השיניים...
פניתי לרשימת התפוצה המשפחתית שלנו, וביקשתי ממי שיש אצלו מתקן שמשמש כמתלה לבגדים וכבר לא מדוושים בו (כנהוג במכשרי כושר ביתיים בחדרי שינה), ותוך יום היתה לי הצעה- רק לבוא ולקחת!
לא עברו יום יומיים, וחדר הכושר עבר שידרוג!
ועכשיו החבר'ה מדוושים בישיבה נוחה. וההתקדמות שלהם בהתמדה, משך ההליכה והאימון, רמת הקושי- הולכת ועולה. ויש מהם שכבר נהנים מהפעילות!!
ועכשיו האתגר- בכל הוסטל- חדר כושר קטן!! הורים ומנתחי התנהגות, מנהלים ומדריכים- על פחות מזה אל תתפשרו!
כמו שאנחנו לא מתפשרים, וכל אחד בוחר בפעילות שלו. גם אני חזרתי עכשיו מצעדה, הכל ירוק ומתעורר בשמורת הנדיב...
שבת שלום

יום שישי, 7 בינואר 2011

הילדים בוגרים

פעמים הרבה אנחנו נמצאים בתוך תהליך החינוך, ורואים את הזמן העכשיוי כזמן ארוך ומתמשך. הילד איתו אנחנו עובדים וגם זה אותו אנו מגדלים כהורים הוא בן 6 או 8 או 4, והוא כמו שהוא. אנו כבר לא זוכרים אותו כאחר לפני כמה שנים, וגם לא רואים אותו כמי שיהיה אחר בעוד כמה שנים. מה שהוא יודע, וגם מה שידע נראה קצת קבוע. החצוף נראה חצוף, הקופצני כבר קופץ הרבה זמן, השותק אינו מדבר, והקשקשן אינו סוגר את פיו....
אבל הזמן והעבודה עושים את שלהם. והילדים גדלים.
השבוע נתקלתי בכך פעמיים באופן בולט.
במע"ש (מרכז הכשרה לתעסוקה), ניגש אלי בחור צעיר, בוגר עם זקנקן וחובש כיפה, שסיים את יום עבודתו ומתחיל את דרכו, כנראה להוסטל שהוא גר בו, והתחיל לשחזר לי שעבדתי איתו לפני שנים רבות. והנה הוא עומד כאן לפני, כבר לא ילד, ורק זכרונו הפנומנלי יודע בדיוק מתי הייתי שם ומאין באתי, ואיך לחשב את גילי הנוכחי....
והאחר בא  אלי בגן והביא לי דף שהכינה אחת מהבנות העובדות בגן: ואני מצטט, עם שם בדוי, חלק ממה שכתבה:
לנו אין את הכלים
 ובפינו אנו אין די מילים ,
שיוכלו להביע את ההתרגשות העצומה
עת קולו של דניאל נשמע
לעמוד מולו ולשמוע את המילים זה פשוט לעמוד מול פלא פלאים
היאך הוא מסוגל להתבטאות, ולבקש בפשטות"לשתות"
"תן לי" הוא כבר למד לדרוש
וגם לומר "עוד" מבלי לחשוש
ובטרם הספקנו להרגע מהחידוש
שאומר "בננה" ו"עוגה"
הרי נוספו גם "עז" "דג" ו "גגה"......
...אלו לא סתם מילים ראשונות
זהו מצב שהחל להשתנות......

הווה אומר- בכל מצב שהדברים נראים כקבועים- נזכור שהם משתנים....ככה זה בהתנהגות...
 וצריך רק לכוונם טוב ולטוב, והשינוי יהיה עוד יותר מהר ממה שהזמן היה עושה בעצמו.....אם בכלל!
שבת שלום ושבוע טוב.